למה כל כך אכפת לי ממשמעת עצמית?

למה כל כך אכפת לי ממשמעת עצמית?

אני מאמין שזו הדרך לממש את הפוטנציאל העצום הטמון בכל אחד ואחד מאיתנו.

למה כל כך אכפת לי ממימוש הפוטנציאל?

אני מאמין שיש סיבה שהגענו לעולם ושיש משמעות עמוקה לקיום שלנו כאן. אני לא מאמין שאנחנו פה רק כדי להעביר את הזמן ובסופו של דבר למות.

אם אתם מצליחים להזדהות עם הנחות היסוד האלה הגעתם למקום הנכון.

אני נאור, וברוכים הבאים לאתר/בלוג שלי. באתר הזה אני אשתף את המחשבות והתובנות שלי, דברים שכתבתי בעבר ובהווה בעולמות מימוש הפוטנציאל האישי, משמעת עצמית, פסיכולוגיה ועוד. אני מאמין גדול ביכולתנו להשתפר ולהתפתח כאנשים לאורך החיים שלנו ועובד קשה כדי להוכיח את זה בעצמי.

יש לי המון שאיפות בחיים. המרכזית היא לעזור לכמה שיותר אנשים שאני יכול. הבעיה שזה מאוד קשה, ודורש המון. ואני עצלן. מאוד. אני מעדיף לשבת במיטה ולגלול ברשתות החברתיות כל היום מאשר לעשות משהו מועיל ופרודוקטיבי. אפשר להגיד שאני מכור לדופמין. לאורך השנים הבנתי שאם אני אמשיך להתנהג בצורה הזאת, אני לא אגיע לשום מקום ולא אצליח להגשים את השאיפות שלי. אם אתם כמוני, אתם בטח מבינים שההבנה הזו לא שינתה מאומה בהתנהלות היומיומית שלי. אבל היא כן זרעה את הזרעים שבעתיד יפרחו לאתר הזה ולעיקר עיסוקי בחיים.

אירוע הדגל שבעיניי ממחיש את מידת העצלנות שלי הוא מיונים לקורס קצינים שהיו לי לפני 5 שנים. המיונים התחילו בשעה 9:00 בבוקר, שעה וחצי נסיעה מהבית שלי. התעוררתי ב-7:30 בבהלה ועם תחושה עמוקה מאוד ש״הלך עליי״. לטובת האקספוזיציה, החלום הגדול שלי באותה תקופה היה להיות קצין. שמעתי מחברים שלי כמה רע להם בצבא וכמה המפקדים שלהם גרועים. רציתי לצאת לקצונה כדי לשפר את חוויית השירות של החיילים שלי, שלפחות הם יחזרו הביתה בחיוך. המפקדת הראשונה שלי תעיד שבשיחת הפתיחה שלה אמרתי לה שאני אצא לקצונה. הייתי חוזר הביתה מהצבא ושם עליי דרגות כדי לזמן את זה למציאות. זה כמה רציתי את זה.

ובכל זאת איחרתי. ולא סתם איחרתי. איחרתי בשלושת רבעי שעה. הגעתי ב-9:45 וההבנה שהחלום שלי נגנז התחילה לחלחל. התחלתי להבין שחוסר האחריות שלי עלה לי בסיכוי שלי לממש את החלום הגדול ביותר שלי עד לאותה תקופה. זו גם הייתה ההזדמנות האחרונה שלי כי כבר הייתי יחסית ותיק מבחינת פז״מ. למזלי, הממיינים התעכבו ויום המיונים החל ב-10:00. בזכות אותו עיכוב יצאתי לקצונה, והמשכתי לשרת עוד שלוש שנים כקצין.

למה אני מספר לכם את זה? כי לכל עלילה יש את ה-origin story שלה, וזה שלי. זו אחת מעשרות דוגמאות לאורך חיי בהן הנטייה הטבעית שלי לעצלנות פגעה בסיכויים שלי לעמוד בשאיפות ובחלומות שהצבתי לעצמי. אבל כמו שאתם מבינים, אפילו אירוע קיצוני כמו זה לא שינה את ההתנהגות שלי.

אז מה השתנה?

לקראת סוף התפקיד הראשון שלי, נשלחתי להגנ״ש (הגנת ישובים). אני אוהב הגנ״שים כי זה זמן טוב לחשוב. הבאתי איתי ספר שיהיה לי לשבוע. לספר קוראים ״12 כללים לחיים״ של ג׳ורדן פיטרסון. השינוי הראשון שקרה בי הוא שינוי גישה.

ג׳ורדן פיטרסון מתחיל את פרק 7 במשפט הבא: ״החיים הם סבל. זה ברור. אין אמת בסיסית יותר, שאין עליה עוררין״

הוא ממשיך ומביא דוגמאות כמו זקנה, מחלות, מוות וטוען שהסבל הוא חלק אינהרנטי בקיום שלנו ולכן אין מה לברוח ממנו. הוא ממשיך ואומר שאם כך, הניסיון להפוך אושר או סיפוק מידי למטרה עליונה הוא אסטרטגיה חלשה.

לראשונה בחיי, שיניתי גישה. הבנתי שאם החיים הם אכן סבל וטומנים בחובם קשיים מובנים, אין מה לברוח מכאב, אין מה לברוח מסבל. אם החיים הם אכן סבל, אז במקום לברוח מקשיים, עלינו להתחמש כנגד הסבל. עלינו להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הדברים שהחיים משליכים עלינו. ואם כך, אולי הדבר הנכון הוא דווקא לחפש את הכאב? אולי הדבר הנכון הוא להכניס אלמנטים של סבל מבוקר ליומיום, כדי שנדע להתמודד עם הקשיים בצורה טובה יותר?

התחלתי להטמיע אלמנטים של סבל מבוקר בחיי בסרגל מאמצים. התחלתי להתאמן, לעשות מקלחת קרה כל יום, להיכנס בכוונה לסיטואציות של חוסר נעימות ולוודא שאין יום שעובר שבו אני לא חווה מעט מחוויית החיים המובנית. הדבר היתרגם לתחומים שונים בחיים ופתאום מצאתי את עצמי מסוגל לעשות יותר ולהתמודד טוב יותר עם מחלת העצלנות הכרונית שלי.

הדבר הפך אותי למפקד טוב יותר, לאדם טוב יותר, ופיתח בי את היכולת להשלים מטרות שהיו לי ואני מקווה שהקריאה והתובנות שלי יעזרו גם לכם במאמץ שלכם להשתפר ולהתפתח כאנשים.

אני אמשיך לכתוב כאן על הרעיונות, המחקרים והכלים שעוזרים לי לצמצם את הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שאנחנו רוצים להיות. אם משהו מהדברים שכתבתי פגש אתכם, אפשר לכתוב לי ואשמח לשמוע!