הדרך שלי התחילה מבפנים

יש לי המון שאיפות. אבל אני עצלן. מאוד. וזו בדיוק הסיבה שמימוש הפוטנציאל ומשמעת עצמית הפכו למשימת החיים שלי. לא התחלתי להתעניין במשמעת כי זה קל לי. בדיוק להפך. אני מכיר מקרוב את המשא ומתן עם עצמי, את הדחיינות ואת הימים שבהם הדבר האחרון שמתחשק לי הוא לעשות את הדבר הנכון. אז החלטתי להבין איך בונים משמעת דווקא כשאין חשק.

שירתתי בצבא חמש שנים. במהלך השירות בתפקידי קצונה ופיקוד למדתי המון איך לממש את הפוטנציאל האישי שלי. יותר מזה, הבנתי את החשיבות בליווי אנשים ברגעים שבהם הם נדרשו לגדול: להתמודד, לקחת אחריות, לגלות יכולת שלא תמיד ידעו שיש בהם.

זה המקום שבו הבנתי, בצורה מאוד חיה, כמה משמעותי בשבילי לעבוד עם אנשים. לראות תהליך מקרוב. לעזור לאדם להחזיק את עצמו קצת יותר טוב מול קושי, מטרה או בחירה.

היום אני לומד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, ובמקביל תואר שני במנהל עסקים. השילוב הזה מרגיש לי טבעי יותר משהוא נשמע מבחוץ: מצד אחד אדם, חברה, יחסים ומשמעות ומצד שני בנייה, הובלה, החלטות ומערכות.

אני מתעניין מאוד במשמעת, שאפתנות, פסיכולוגיה ופוטנציאל אנושי. לא כסיסמאות. כשאלות יומיומיות: איך אדם נהיה קצת יותר אמיץ, ומשמעותי בתוך החיים שלו?